Le Chat Noir

Le Chat Noir (בצרפתית: "החתול השחור"; לֶה שָא נוּאָר) היה בית קפה ("קפה קונצרט"), ומועדון קברט במונמארטר שבפריז בין 1881 ל-1897 (שיא תקופת ה"בל אפוק"). זהו אחד מהקברטים הראשונים שנוסדו וביססו את הסוגה (יחד עם המולן דה לה גאלט והמולן רוז'), כלומר מקומות בילוי ששילבו שתיית משקאות חריפים בישיבה סביב שולחנות, עם מופע מגוון - מוזיקה, מחול ומערכונים בעלי גוון פוליטי וחברתי מובהק. בעלי המקום היו האמרגן, שהיה לרוב גם מנחה הערב (conférencier), רודולף סאליס (Rodolphe Salis) ושותפו העיתונאי אמיל גודו (Émile Goudeau). מועדון הלילה הוציא לאור גם ביטאון בשם Le Chat Noir, שכלל את מילות השירים שהועלו על הבמה, תמלילי מערכונים, טורי דעה ואיורים של אורחי המועדון (בהם פול ורלן, קלוד דביסי, אריק סאטי, אריסטיד ברואן, פול סיניאק, אוגוסט סטרינברג, אלפונס אלה, מוריס דונה, רמון קאזס, אנרי טולוז לוטראק, וז'ורז' מואנה).

היסטוריה

המועדון נוסד על ידי סאליס בבניין בשדרות רוששואר (Boulevard de Rochechouart) ‏84 למרגלות גבעת מונמרטר. חבורת כותבים צעירים בראשות אמיל גודו, שכינו עצמם Les Hydropathes ("המפחדים ממים", כלומר שותים רק יין; או: "חולי הכלבת", כלומר המשוגעים), הפכו את המועדון למקום המפגש הקבוע שלהם וכך העבירו את מוקד הפעילות היצירתית מן הגדה השמאלית, שם נהגו להיפגש בביתו של גודו, למונמרטר.

ב-1885 עבר המועדון, שגדל מעבר ליכולת הקיבול שלו, למיקומו ברחוב ויקטור-מאסה 12 (Rue Victor-Massé) בפיגאל. את מיקומו המקורי של המועדון החליף מועדון Le Mirliton ("החלילית") של אריסטיד ברואן. במיקום זה זכה המועדון לשיא תהילתו, כאשר קהל המבקרים גדל וכלל את מיטב הכוחות היצירתיים של פריז באותה עת. חלק ניכר מהמופעים במקום נכתבו ובוצעו על ידי אורחיו הקבועים, שחלקם אף תרמו לכתב העת שלו. בכך היה המקום לחממה יצירתית בה הועלו על הבמה מופעים ניסיוניים ואוונגרדיים, בפני קהל שהיה מחובר ליוצרים מבחינה חברתית וגם מקצועי ודעתני, כך שהיוצרים יכלו לקבל משוב איכותי ומיידי. אחת האמנויות שהחיה בעל המועדון סאליס הייתה תיאטרון צלליות. אחד מאמני עיצוב הצלליות היה תאופיל סטנלן (Théophile Steinlen), שגם עיצב את סמל המועדון וכרזותיו.

את הערבים הנחה לרוב בעל המקום, רודולף סאליס, שעשה זאת בדרך מיוחדת, שנונה ואירונית ואף פנה באופן ישיר למבקרים הקבועים, אותם כינה בכינויים ושמות מופרכים. ב-1896 הוביל סאליס את להקת המועדון למופע הופעות, שבסיומו החליט להעביר את מיקומו של המועדון קרוב יותר למרכז העיר. אולם הוא נפטר במרץ 1897. המועדון נסגר מיד לאחר מכן.

לאחר מות סאליס

היו מספר ניסיונות להחיות את המועדון. בין 1907 לשנות העשרים התקיים מועדון באותו שם בשדרות קלישי 68 (Boulevard de Clichy). במשך השנים המשיכו להתקיים באותו מקום בית קפה ובית מלון, הנושאים את השם (ואת סמל החתול מהכרזה שעיצב תאופיל סטנלן), אך ללא שום קשר למועדון המקורי ולתכניו.

ב-1899 הקים אנרי פורסי את המועדון Boîte à Fursy ("תיבת פורסי"), במיקומו ההיסטורי של "החתול השחור" ברחוב ויקטור-מאסה, שביקש לשמר את רוחו המקורית.

חיקויים והתייחסות באמנות

בסרט "מלכים הולכים קדימה" משנת 1958 מבקרים פרנק סינטרה ונטלי ווד במועדון לילה בשם זה.

במקומות רבים בעולם קמו מועדונים בשם "החתול השחור" או דומה לו, למשל Els Quatre Gats ("ארבעת החתולים") בברצלונה, או Бродя́чая соба́ка ("הכלב המשוטט") בסנקט פטרבורג.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

• על המועדון, אתר מוזיאון ואן גוך
• על המועדון, באתר Bonjour Paris
• קטלוג תערוכה (אורכב 02.10.2018 בארכיון Wayback Machine) על המועדון באתר מוזיאון מונמארטר
• בילי מלמן, קאן קאן ומיוזיק הול: תרבות המונים ופוליטיקה, סרטון באתר יוטיוב
• בנדיקט דידייה על המועדון

בספר Alain Vaillant, Yoan Vérilhac Vie de bohème et petite presse du xixe siècle, PUF Nanterre 2018 , עמ' 288-265

הערות שוליים