בזיליקת סן-דני

הבזיליקה של סֶן-דֵני (בצרפתית: Basilique Saint-Denis) היא כנסייה בסגנון גותי שבפרבר הפריזאי הצפוני סן דני, אשר שימשה כאתר הקבורה של מרבית מלכי צרפת. כמעט כל המונרכים הצרפתיים נקברו בבזיליקה.

היסטוריה

סן דני הוא הקדוש הפטרון של צרפת, והיה הבישוף הראשון של פריז. לפי האגדה, לאחר שראשו נכרת בגבעת מונמרטר, הרים אותו דני מן הקרקע והחל ללכת, כשהוא נושא אותו בידיו ומטיף לסובבים. כמה קילומטרים צפונה משם פגש באצילה הרומית קָטוּלה, הפקיד בידיה את ראשו והתמוטט. במקום נפילתו וקבורתו הוקמה הבזיליקה. דגובר הראשון, מלך הפרנקים (שלט בשנים 628 עד 637), ייסד את המנזר הבנדיקטי של סן דני. המקדש נבנה בידי אליגיוס הקדוש (Eligius), צורף בהכשרתו ופטרונם של התכשיטנים. המבנה מתואר בהגיוגרפיה המוקדמת של אליגיוס הקדוש:

"יותר מכל, אליגיוס יצר מוזוליאום עבור המרטיר הקדוש דני בעיר פריז עם אפריון שיש נפלא מעליו, המעוטר בזהב ובאבני חן. הוא יצר ציצה [בראש הקבר] ועיטורים נפלאים סביב כס המזבח עם צירי זהב במעגל. הוא הניח שם תפוחי זהב, עגולים ומשובצים אבני חן. הוא יצר בימה ושער מכסף וגג עבור כס המזבח מצירי כסף. הוא יצר חיפוי ברחבה לפני הקבר ויצר מזבח חיצוני למרגלות המרטיר הקדוש. עשייה כה רבה ושופעת הותיר שם, לבקשת המלך, והגיר כה הרבה עד שכמעט ולא נותר קישוט אחד בגאליה וזהו פלא גדול עד עצם ימינו".

דבר מיצירות אלו לא שרד.

הכנסייה מהווה נקודת ציון אדריכלית חשובה, והאפסיס שנבנה בקצה המזרחי שלה נחשב למבנה הראשון בעל מאפיינים אדריכליים גותיים. המבנה הגותי של סן דני החל להיבנות בשנת 1136, על ידי אב המנזר סוגריוס או בצרפתית: סוז'ה (1081–1155): עד 1140 נבנתו החזית המערבית והנרתקס, אך בשנה זו נפסקו העבודות על החזית והחלו עבודות על האפסיס, שנבנה בתצורת שווה, ועל בית המקהלה. הכנסייה הוקדשה ב-11 ביוני 1144 לאחר ארבע שנות עבודה בלבד במעמד המלך ובכירי הארכיבישופים והבישופים של צרפת לרבות הארכיבישופים של נורמנדי וסנס. חלון הרוזטה בחזית המערבית מסביבות 1170 היה מן הראשונים מסוגו.

עם זאת, בניית מרבית המבנה הקיים כיום הושלמה רק לקראת סוף המאה ה-13 אחרי שהעבודות בסגנון גותי Rayonnant החלו ב-1231. הספינה הראשית מציגה 3 אזורי קיר (קומת קשתות וארקדה, טריפוריום וקומת תאורה) ומקורה בקמרון בן 4 צלעות. כדי לתמוך במבנה הוצבו מ-2 צדי הספינה תמיכות דואות בנות 2 קומות. הכנסייה נחנכה בשלמותה ב-1281. יש לציין שקומת הטריפוריום בסן דני הפכה מארקדה עיוורת (כלומר: קשתות המכסות קיר אטום) לרצועה מלאת אור, כאשר מאחורי הקשתות ניצבו חלונות ויטראז' (Glazed Triforium).

המבנה ניזוק בתקופת המהפכה הצרפתית: חלונות נהרסו וקברים נפתחו וחוללו, המגדל הצפוני נהרס. במאה ה-19 שופצו המבנה וחלונות הויטראז' וחלקים ממנו הושלמו על ידי האדריכל ויולה לה דוק, ממובילי תנועת התחייה הגותית.

אתר קבורה

המנזר שימש במשך מאות שנים כמקום קבורתם של מלכי צרפת ובני משפחותיהם, ולכן הוא נקרא לא פעם "הנקרופוליס המלכותי של צרפת". למעט שלושה, עצמותיהם של כל המונרכים של צרפת מאז המאה ה-10 ועד 1789 טמונות שם. בכנסיית המנזר מצויות כמה מצבות קבר שעליהן שכובים פסלי המתים. פסלי המוות של מלכות ומלכים רבים עדיין צמודים לקבריהם, אך בעת המהפכה הצרפתית נפתחו קברים רבים בהוראת פקידי המהפכה. הגופות הועתקו ממקומן והושלכו לשני בורות שנכרו בסמוך לכנסייה. הארכאולוג אלכסנדר לנואר (Lenoir) הציל קברים רבים מפני אותו צו מהפכני, בטענה שהם פרטי אמנות עבור "המוזיאון למונומנטים צרפתיים" שבכוונתו להקים.

גופותיהן הערופות של המלך לואי השישה עשר, המלכה מארי אנטואנט, ומאדאם אליזבת (אחות המלך) לא נקברו בסן דני, אלא נקברו בחצר כנסיית המדלן וכוסו בסיד. גופת יורש העצר (הדופין), שמת ממחלה, נקברה בקבר לא מסומן בחצר כנסייה פריזאית.

נפוליאון בונפרטה פתח מחדש את הכנסייה בשנת 1806, אך שיירי הגופות המלכותיות נותרו בקבר האחים שלהן. בעקבות הגלייתו הראשונה של נפולאון לאי אלבה, בית בורבון חזר לזמן קצר לשלוט בצרפת. השליטים החדשים הורו לחפש את גופותיהם של לואי השישה עשר ומארי אנטואנט. השיירים, כמה עצמות שהיו שייכות כביכול למלך וחומר אפרפר וסבוך שבו פיסות בירית נשית, נמצאו ב-21 בינואר 1815, והובאו לקבורה בבזיליקת סן דני.